פרופ' ואדים רוטנברג

להתגבר על חוסר אונים נרכש

( איך ומדוע לא מתאימה המציאות היהודית לכללי מדע הפסיכולוגיה)

היסטוריית העם היהודי גדושה במעשי ניסים ובפרדוקסים, כאשר הגדול והמשמעותי שבהם הוא עצם קיומו של העם היהודי. בתנאי פיזור וסביבה עוינת, רדיפה מתמדת וחוסר יכולות להגיב, כאשר מכתיבי מהלך ההיסטוריה של העם הן האומות הסובבות, שיחסם ליהודים מתטלטל  באופן מתמיד בין רגעים   נדירים של סלחנות מזלזלת לתקופות ארוכות של זעם חסר מעצורים- בתנאים    כאלה, לפי כל כללי המדע הפסיכולוגי, רק טבעי לצפות שבעם יתפתח חוסר אונים נרכש, במישור האישי והקולקטיבי.                                

מה מייצגת תופעת חוסר האונים הנרכש? בניסויים חברתיים על בעלי חיים ובני אדם, מפתחים מושאי המחקר חוסר אונים כזה כאשר בעומדם בפני מצב שאינו מספק בשום אופן את רצונם, הם נוכחים לדעת שמצב זה אינו מושפע כלל מהתנהגותם, ושאין בידיהם לעשות דבר לשינויו.  למשל, כאשר חיה מותקפת בעזרת זרמי חשמל, ואין מקום בו היא תוכל למצוא מחסה. 

כלל שלעיתים קרובות אינו תקף מחוץ לחדרי הניסויים-, ואותה התוצאה מושגת כאשר על האדם מוטלות בזו אחר זו משימות שאינן ברות ביצוע בכל פעם שהוא נכשל הוא שומע גערה בגנות חוסר השתדלותו, או הבעת פליאה בנוגע לטיפשותו וגמלוניותו, המפתיעים לכאורה. הקניית חוסר אונים נרכש נחשבת למוצלחת אם כעבור זמן מסויים החיה או בן האדם משלימים עם גורלם, תוך כניעה פאסיבית וחוסר ניסיון לחפש מוצא - לא רק מהמצב חסר הפתרון הנתון, אלא גם ממצבים אחרים. בתום תהליך הקניית חוסר האונים לחיה מסוימת, היא אינה מסוגלת למצוא בתאה פינה בטוחה, אשר אותה היתה מוצאת ללא קושי חיה אחרת, שלא עברה את התהליך. באנלוגיה,  בן אדם במצב של חוסר אונים נרכש אינו מסוגל להתמודד עם מטלות אשר במצבים אחרים היה גומר בקלות. בכך בדיוק טמונה הסכנה העיקרית בחוסר האונים הנרכש -  בתנאים מסויימים מצויה בו מגמה של התרחבות, והוא מתפשט  גם לתחומים אשר לא נכללו ב"הקניה" המקורית. באופן זה, אדם אשר נתקל במסגרת עבודתו במכשולים מלאכותיים אשר אינם ניתנים    לצליחה, ועם זאת הוא אינו מסוגל לעזוב עבודה זו,  נוכח כעבור זמן מסוים לדעת כי הוא אינו מצליח גם ביחסים אינטימיים, ונדון לכישלון אפילו בפתרון בעיות יומיומיות. איש אינו יכול לספור כמה אימפוטנטים חבים את חוסר אונם לא לנשותיהם, אלא למנהל העבודה שלהם, בדיוק כפי שאיש אינו מסוגל למנות כמה קריירות פוטנציאליות נגנזו בעקבות כשלונות בתחום האישי. אחד מהוגי תפיסת חוסר האונים הנרכש, פרופ' מרטין סליגמן מאוניברסיטת פנסילבניה, משער כי חוסר אונים נרכש, ובעקבותיו קריסת ההכרה בקשר שבין התנהגות האדם לתוצאותיה,  מהווים סיבה לדיכאון. מחקרים על חיות מעבדה מראים, כי חוסר אונים איתן מחליש את התנגדות הגוף לגורמים מזיקים שונים, מסייע להתפתחות מחלות שונות, בכללן מחלות אונקולוגיות, ובסופו של דבר גורם למוות. מתופעה זו, הנחקרת על ידי מומחים רבים, נובע לכאורה כי אנשים,  הניצבים בפני מצב חסר מוצא, נדונים באופן סופי ומוחלט לדיכאון, חולי, וכלייה. אם נאמץ נקודת מבט זו, עלינו לראות נס גלוי בהשרדותו המתמדת לאורך דורות של העם היהודי: במשך אלפיים שנה, לאחר נפילת הממלכות הקדומות, היהודים כעם לא היו מסוגלים להשפיע על על גורלם, בעוד בעיות קיום חסרות מוצא לא חסרו להם מעולם - מבבל, דרך רומא, ועד היטלר. ללא ספק, מסלול זה דן את העם היהודי לחוסר אונים נרכש, על כל תוצאותיו ההכרחיות. אולם, למזלו הגדול של העם ושל כל נציגיו, דיכאון איננו תמיד תוצאה הכרחית של תנאים אלה. בהתאם לתפיסתו של סליגמן, חוסר אונים נרכש מתפתח כאשר האדם, המתמודד עם כישלון, מניח כי חוסר ההצלחה ימשיך לרדוף אותו לא רק במצב הקונקרטי בו  הוא נתון, אלא גם אל מול כל מצב אחר אשר בו יתקל- לא רק היום אלא גם בעתיד. תנאי המפתח ליצירת מציאות כזו, של קיבוע הכשלון בדפוסי התנהגות  האדם, טמון בכך שהאדם המדובר משוכנע בכל מאודו כי הוא הוא האשם בכל     כשלונותיו. טיפשותו, חוסר כוח הרצון שלו, אי יכולותו וחוסר כישרונו- כל אלה, לדעת האדם חסר האונים, הם האשמים בכשלונותיו, בעוד שאת הצלחותיו הנדירות הוא חב לצירוף מקרי של נסיבות, או לעזרתו של אי מי. עמידות בפני חוסר אונים, לעומת זאת, מושגת בדיוק באופן הפוך, על ידי אמונת האדם בכך שכשלונותיו הם המקריים, והקשורים לנסיבות הנוכחיות של כאן ועכשיו, בעוד ההצלחה מגדרת על ידי נתוניו האישיים, ויכולותיו בפתירת בעיות מסובכות באופן עצמאי. באופן כזה, הערכה עצמית מספיק גבוהה ויציבה, וביטחון של האדם בעצמו ובכבודו כאישיות, הם הם גורמי המניעה    העיקריים כנגד חוסר אונים נרכש.

מחקרים ניסויים מצאו עוד גורמי עמידות, הקשורים בניסיון עבר. אם במשך   זמן ארוך לא נתקל האדם בבעיות, הדורשות ממנו מאמצים אינטלקטואליים ויכולת המצאה, אם ,ב%100 מן המקרים הוא פותר את בעיותיו בקלות יחסית-  חוסר האונים הנרכש אל מול פני הקשיים יגיע מהר מאוד (למרות מה שעלול להיראות ממבט ראשון כניסיון עבר חיובי).

לעומתו, אדם המתמודד עם בעיות קשות, המחייבות ניצול מלא של יכולותיו הפיזיות,האינטלקטואליות         והמוראליות- עמידותו בפני הקניית חוסר האונים גדלה, במיוחד אם "חישול" כזה מתרחש בתקופת ילדותו. מה, אם כן, מתחשל בתהליך זה? להערכתי, מתחשלת ומתחזקת היכולת להתמודדות מתוך חיפוש, ומתפתח דפוס של פעילות חיפוש אקטיבי- פעילות  המפנה את עיקר האקטיביות לכיוון של הערכת המצב,  ובהיעדר יכולת חיזוי מדויק לגבי התוצאות העתידיות של הפעולות שננקטו, מתמקדת בעיבוד ולקיחה בחשבון של התוצאות שכבר הושגו בעבר. חשוב לציין, שדווקא האקטיביות בפני עצמה, כתהליך, ואפילו ללא תלות בתוצאות המעשיות, מגבירה את החיסון בפני חולי ובפני חוסר אונים נרכש,המהווה ויתור על החיפוש. מובן מדוע הצלחות שבאות בקלות רבה מדי משפיעות לרעה על החיסון בפני חוסר אונים נרכש- הרי כאשר  אדם מצליח תמיד וללא מאמץ, התחזית לעתיד מתייצבת על 100 אחוזי הצלחה, ויכולת חיפוש המוצא האקטיבי מתנוונת.

כמו כן מובן מדוע כשלונות תמידיים, הרודפים את האדם משחר ילדותו מחזקים את הנטייה לחוסר ישע נרכש- הם יוצרים תחזית שהיא שלילית  במאת האחוזים, וערכה של אקטיביות החיפוש מתמעט בעיני הנכשל. דווקא דפוס מעורב, הכולל הצלחות וכישלונות לסירוגין, כפי שהדבר מופיע בדרך כלל במציאות, מעצב תחזית מעורפלת ותחושה של תלות הצלחת המשימה במאמצים האישיים שמשקיע האדם, מה שמסייע לפיתוח יכולת החיפוש האקטיבי וליצירת   חיסון בפני חוסר אונים נרכש. בהקשר זה חשוב לזכור כי כושר אקטיביות חיפוש המוצא הוא, בדיוק כמו הויתור על החיפוש (חוסר אונים נרכש)תכונה בעלת מגמה להתרחבות ולהתפשטות מסוג פעילות אחד למישנהו. מטען של נכונות לחיפוש, המתקבל בתהליך של יצירה ופתירת בעיות משכל מסייע בהמשך גם במצבים קשים מחיי היום יום, וביישוב עימותים רגשיים.  כי אין זה חשוב   מהי הגחלת השומרת על הניצוץ - במקרה זה יכולת החיפוש-  חשוב רק שה"ניצוץ" לא יכבה. ונזכיר כי ביטחון עצמי  הינו תנאי חשוב ביותר לכך, מכיוון שחיפוש אחר פיתרון דורש גיוס מתמיד של אמונה בכוחותיך ויכולות   התמודדות, על אף התחזית המעורפלת.

ישנו עוד פן חשוב מאוד של הבעיה. נכונות אקטיבית לחיפוש מעוצבת טוב     יותר על ידי בעיות אשר להן מספר פתרונות מגוונים, ולא פיתרון חד משמעי  אחד הנובע ישירות מתנאי המוצא של הבעיה. ככל שהבעיה "פתוחה" יותר, ככל שהיא קרובה ללוגיקה יצירתית ורחוקה מן החד משמעית והפורמלית, כך חשובה  יותר לפתרונה יכולת חיפוש אקטיבי. בהתאם לתפיסותינו, כאשר נגמרות אפשרויות החיפוש במציאות הריאלית, כשנוצרים קונפליקטים בלתי פתירים וגישה אחת לבעיה שוללת באופן מוחלט את השניה- אז נמצאים תנאי המפתח לחיפוש האקטיבי בעולם החלום, שבו כל הדמויות והדימויים הינם רב צדדיים, וכוחות משיכה ודחייה מתחברים באופן מופלא. בחלום, עמדות מנוגדות  משתלבות באופן פרדוקסלי, ופותחות אפשרויות נוספות לחיפוש.

נביט מעמדות אלה על תנאי החינוך היהודי המסורתי, במסגרת הדת היהודית.  ראשית כל, הוא מאופיין על ידי עידוד פעילות אינטלקטואלית כבר משחר  הילדות. התלמוד, הנלמד בבית הספר היהודי הוא אינו אוסף של אמיתות      מוגמרות, או של מוסכמות בעלות סמכות עליונה: הוא מהווה התנגשות בין נקודות השקפה שונות, המתבטאות בפרשנויות מנוגדות של אותו הטקסט עצמו.   על מהות לימודי התלמוד ניתן ללמוד בצורה הטובה ביותר מסיפור המשל הבא:  גוי אחד הגיעי אל יהודי מלומד, ואמר כי הוא רוצה לעסוק בתלמוד. היהודי  ענה לו כי את התלמוד מתחילים היהודים ללמוד כבר בילדותם. 

"אבל גם אני  רוצה לנסות"- ענה הגוי- "לא יתכן כי איני מסוגל לחשוב לפחות ברמה של ילד יהודי". "בסדר" -ענה היהודי,-"תנסה לענות לי על מספר שאלות. שאלה  ראשונה: שני יהודים נפלו לתוך ארובה. האחד יצא החוצה מלוכלך בפיח, והשני נקי. מי מהם ילך להתקלח?"- "המלוכלך, כמובן"- ענה הגוי. -"תשובה  לא נכונה."-ענה היהודי-"המלוכלך יסתכל על הנקי, יהיה בטוח שהוא נקי כמוהו, ולא ילך להתקלח. הנקי, לעומת זאת, יסתכל על המלוכלך כבמראה,     יבהל, וירוץ להתקלח. עכשיו שאלה שניה: שני יהודים נפלו לתוך ארובה, האחד יצא נקי והשני מלוכלך בפיח. מי מהם ילך להתקלח?". "הלא אני מכיר   כבר את השאלה הזו: הנקי ילך".  "לא נכון"- ענה היהודי-"המילים הן אולי  אותן מילים, אך השאלות שונות הן. הנקי יסתכל על המלוכלך, וישאל את עצמו "האם אני באמת כה מלוכלך?". הוא יסתכל במראה ויראה כי הוא נקי. המלוכלך, לעומת זאת, לא יאמין שהוא יצא כה נקי מהארובה, יסתכל הוא במראה, יווכח בליכלוכו וילך להתקלח. ועתה לשאלה השלישית: שני יהודים    נפלו לתוך ארובה, האחד יצא נקי והשני מלוכלך. מי מהם ילך להתקלח?". "הנקי?"- ניסה הגוי. ?"לא נכון"- .-"המלוכלך?" ?"גם לא נכון". "מה      נכון, אם כן?"-שאל הגוי בייאוש.   "הכל כאן לא נכון."-ענה היהודי-"הרי  לא ייתכן כי שני יהודים נפלו לתוך אותה ארובה, ואחד יצא נקי והשני      מלוכלך".                                                            

אנקדוטה זו מדגימה את העקרון עליו מתבססים החינוך והלימוד ביהדות. אצל הילדים היהודיים התפתחה עם הדורות גישה אנטי- תבניתית כלפי השאלות הקשות ביותר בתחום הקיום ויחסי האנוש. חינוך אנטי-דוגמאטי זה מנוגד לא  רק לאופן החינוך בדתות אחרות אלא גם לכל יסודות ההשכלה המערביים. לעיני הילד נפרשו הסברים חילופיים מגוונים של אושיות בסיסיות, המשולבים בגמרא על ידי פירושים שונים, ולעיתים אף מנוגדים של הטקסט. על הילד היה למצוא את עמדתו האישית בסבך הדיון ההשוואתי, ובכך להפוך בעצמו למעין פרשן-שבכוח. דבר זה לא היה מתאפשר לו קיבל הילד- כפי שקורה היום, למרבה הצער, לא רק בבתי ספר אלא לפעמים אפילו באוניברסיטאות- אוסף של אמיתות מוגמרות, מסקנות מהשלב הסופי של הדיון. למסקנות אליהן יגיע, יגיע הילד בעצמו, תוך שהוא מכיר, בהדרגה, בכך שהאמת איננה יחידה וסופית. גישה זו, שמתחילה רק עתה לתפוס מעמד של אבן פינה בחשיבה מערבית יצירתית, עיצבה במשך מאות בשנים, יום אחרי יום, את תפיסת החינוך באלפי ישיבות יהודיות  הפזורות בעיירות הגולה. הדגשת הכורח שבחיפוש אחר דרך אישית ולא מקובלת  אל האמת, וההכרה בכך שטעויות ותעיות בדרך זו הן בלתי נמנעות, ואף מוצדקות, מדחיקה את הפחד משגיאות ואת החשש מחיפוש. אוירה של "סיעור     מוחות" בזעיר אנפין- זה מה שמושג באופן כזה של הוראת התלמוד. הדרישה להשתתפות פעילה בבניית זהותו האישית מחזקת את הערכתו העצמית של הילד, ומעוררת אותו לחיפושים. בתהליך זה הוא נוכח לדעת שפירושים מנוגדים אינם שוללים, אלא משלימים, זה את זה; שיש אמת בכל אחת מן הגישות; שרק בחשבון שתיים כפול שתיים שווה תמיד ארבע, ואילו בעולם האמיתי, בהתנהגות אנושית ויחסים בין בני אדם קורה לעיתים קרובות שתנאים זהים לכאורה מביאים לתוצאות שונות. הכרה בדואליות של המציאות - אשר בתקופת הילדות, אגב,    קלה הרבה יותר להבנה, משום שהיא טבעית, ואילו התאמה לוגית היא, להיפך,  מלאכותית- היא התנאי ההכרחי לתפיסת עולם רבגונית ורב צדדית, אשר בלעדיה לא יתקיימו לא יצירתיות, לא חלום, ולא תנאים נאותים לחיפוש. 

הפלפול התלמודי והחשיבה הפרדוקסלית ביססו כבר במאה זו תגליות אדירותבפסיכולוגיה ובמדעים מדוייקים: הפסיכואנליזה, המתמחה בניתוח השוכן בתת  המודע, שאינו ניתן לחקר בעזרת הכלים בהם נחקרים תחומי המודעות;         הקיברנטיקה הברנשטיינית- וינרית, המסבירה איך מטרה שלא הושגה עדיין מעוצבת על ידי ההתקדמות לעברה; תיאוריית מצבי המתח, המאתרת מכאניזם זהה באירועים שונים לחלוטין; ולבסוף תורת היחסות ועיקרון אי-וודאות, אשר זכו, ולא בלי הצדקה, לכינוי "הפיזיקה היהודית". היכולת ליצירת חיפוש אקטיבי ולהתקדמות אינטלקטואלית, היוצאת מן הכוח אל הפועל דרך החינוך היהודי המסורתי, עדיין לא זכתה להערכה הראוייה לה.    עלינו להבין עדיין מדוע סגנון החשיבה היהודי, והמוכנות לחיפוש, שהשפיעו כה רבות על התרבות והמדע בעולם המערבי של המאות ה19 וה20, משפיעים כנראה הרבה פחות על עיצוב החשיבה במדינת ישראל עצמה.  האם ניתן לראות בכך מגמה של "ניתוק מדור היהודים הגלותי", מגמה מודחקת אומנם, אך לא    פחות עזה בשל כך? ואולי ישראל, בהופכה מרעיון רוחני, כפי שהיתה בארצות  הגולה, לכוח מדיני חומרי, איבדה דבר מה מהערכתה המסורתית להשכלה ולרוח? ברבדים רחבים של החברה השתנה סולם הערכים, וכבר קשה לתאר לעצמנו עסקן  מצליח הרואה לכבוד להשיא את בתו לסטודנט עני אך מוכשר, כפי שקרה בעבר.  אם קיימת מגמה שכזו,  של חוסר הערכה להשכלה ולרוח, אזי היא מסוכנת לעם  ישראל הרבה יותר מאשר הסביבה הערבית העויינת, כי מגמה זו מערערת, באופן בלתי נמנע, את יסודות החינוך היהודי, והופכת אותו לחד משמעי ודוגמאטי.  הרי בחשבון הסופי, סולם הערכים הוא שקובע ביותר את פני החברה.  נשוב, עם זאת, לנושא המרכזי של המאמר. 

אם כן, ראינו כי אי ההתאמה בין המציאות היהודית הריאלית לבין כללי מדע הפסיכולוגיה- אי התפתחות של חוסר אונים נרכש כאשר בחיי הגלות נמצאו כל  התנאים לכך- ניתן להסביר זאת על ידי יחודיותו של החינוך היהודי, המעצב  את צורת החשיבה של עם ישראל כבר במשך דורות רבים.  בל נשכח, כי ביהדות  האדם אינו רק "עבד ה'", אלא גם שותף ובר שיח פעיל עימו, הלוקח חלק בתהליך ההתפתחות וההתקדמות של אישיותו.

מטרתו הסופית של היהודי אינה ציות עיוור, המוגדר באופן נוקשה על ידי כללים, אלא פיתוח מקסימלי של יכולותיו, הגשמה עצמית במישור הרוחני והאינטלקטואלי ובכך- התקרבות לאל, והידבקות בו.  האדם הוא שנושא את האחריות למידת הגשמתו העצמית. גישה   כזו משפרת, באופן מוחלט, את הערכתו העצמית של האדם.  אין בנמצא מצב משפיל, או מציאות מגבילה, אשר יוכלו לדכא את בטחונו והערכתו העצמית של  אדם שכבר מילדותו רואה את עצמו כשותף של ה'.  נזכור כי הערכה עצמית היא תנאי הכרחי לשימור יכולת החיפוש האקטבי. האם לא מכאן נובעת, בחלקה      לפחות, אותה "קשיות עורף", כהתבטאות התורה, אשר מכורחה העדיפו היהודים  את אש מוקד האינקויזיציה על פני התנצרות, "קשיות עורף" שהחזירה את עם   ישראל אל הנשק  אחרי כל מפלה צבאית, פעם אחר פעם?

כדי להמשיך בקרב, המצטייר כחסר תקווה, צריך להיות בעל הערכה עצמית  עצומהצריך שהנקודה, שלאורה ישקיף האדם על פעולותיו בעבר תהיה מגו,    מתוך האדם, ולא מבחוץ. עמדה זו הבחינה בין האריסטוקרטיה של ימי המהפיכה הצרפתית לבין היהודים לאורך כל תקופת תולדות ימיהם. ההערכה שרוחש היהודי לעצמו בתור עולם בזעיר-אנפין, העומד מול העולם הגדול, והמסוגל  להתעמת עימו,  עוברת לכל אורך ההיסטוריה היהודית , ונכנסת לדמם ולרוחם  של אפילו אותם יהודים אשר לא הכירו בכל קשר עם עולם המסורת היהודי.  בהיסטוריה היהודית קיים מקרה, המהווה אבן בסיס בהבנת קשרים אלה. יהודיגרמניה, ניצולי שואה, השייכים לשכבות האליטה האינטלקטואלית של החברה (רופאים, מהנדסים, משפטנים, עיתונאים, פרופסורים), מצאו בהגיעם לארץ כי יכולותיהם והשכלתם לא יבואו כאן לכדי שימוש. בארץ היתה רק אוניברסיטה אחת, לא היו משרדים לעריכת דין, לא פרויקטים נרחבים, או בתי חולים רבים. אנשים בעלי השכלה גבוהה עסקו בבניית בתים, סלילת כבישים וניקוי  רחובות. לא היה זה המקרה הראשון והאחרון בהיסטוריה של הסבות מקצוע  המוניות לבנאים ועובדי ניקיון. אך יהודי גרמניה השאירו בדפי היסטוריית  הארץ מיתוס, המבוסס על  עובדות,ומיתוס זה חשוב מאוד להבנת פסיכולוגיית ההתמודדות עם מצבי מתח נפשיים. בעומדם על שלד הבניין,      בהעבירם לבנים מיד ליד, הם לא קראו זה לזה בשמות פרטיים או שמות משפחה, אלא פנו האחד לשני באותו אופן בו פנו זה לזה בחייהם הקודמים ברחובות ברלין ומינכן: "אדון דוקטור..", "כבוד עורך הדין...", "הפרופסור". מה היא תופעה זו? קורלציה עצמית עם המקצוע האבוד? הפגנת התכחשות לעובדות? הדחקה של המציאות הלא נעימה? 

לעניות דעתי, לא כן הוא. לא היתה זו הדביקות במקצוע ובתואר, משום שקיבעון כזה בתנאים חדשים יכול היה להוביל רק לדיכאון ולנוסטלגיה, בעוד שהעליה הגרמנית התגלתה כיציבה באופן נדיר. הדברים ששימרו תארים אלה היה ההכרה בהישגי העבר, ביכולת להגיע למטרה למרות  הכל,  והביטחון בכישרון  האישי וביכולת לעבוד. והישגים אלה לא מסוגל לקחת מהאדם אף אחד: רק הוא  עצמו יכול פתאום להתחיל לפקפק בכך. אפשר לקחת מהאדם את עבודתו  המקצועית, אך אי אפשר ליטול ממנו את הערכה העצמית שהוא שואב מהעובדה    שבזמנו היה מומחה מצליח. הצלחת עבר יכולה להוות גורם לנוסטלגיה         אינסופית, המשתקת כל סממן לאקטיביות; אך היא יכולה, באותה מידה להיות  מקור להערכה עצמית גבוהה, הממריצה אקטיביות של חיפוש במציאות החדשה והמסובכת. יהודי גרמניה היוו דוגמא לסוג השני של התנהגות, ובדיוק בגלל  זה בהזדמנות הראשונה שניתנה להם הם ייסדו לשכות משפטיות, משרדי מהנדסים, נכנסו לעבוד בבתי חולים חדשים ובפקולטות האוניברסיטות. זוהי  אכן דוגמה המחייבת לימוד וחיקוי.                                     

חוששתני שבגלי העליה הבאים היו כבר הרבה יותר אנשים שהערכתם העצמית היתה תלויה ישירות בתנאים החיצוניים והעכשויים- ודווקא בגלל זה, נהיה   קשה הרבה יותר לשנות תנאים אלה ידועה העובדה כי מיד אחרי מהפכת 1917, השתלטו  יהודי רוסיה על עמדות מפתח בחיי הרוח, המדע והאמנות, במספר רב העולה בהרבה על הפרופורציונלי  למספרם היחסי בקרב האוכלוסיה. תופעה זו מגלה כי היהודים היו יותר מתאימים לתנאי התחרות ,מאשר בני אומות אחרות. מפתה להסביר זאת בכישרון  או יכולת רבים יותר בקרב היהודים, אך קיים הסבר אלטרנטיבי, הגיוני הרבה יותר. רמת אקטיביות החיפוש וגמישות המחשבה, החבים את פיתוחם לחינוך התלמודי, והכבוד המסורתי לתורה ולחינוך, כל אלה שיחקו תפקיד חשוב בקידום האוכלוסיה היהודית. עם זאת, כבמעין קשר הופכי מנוגד,  ככל שעלתה רמת ההישגים האינטלקטואלים של היהודים, גבר ריחוקם מן המקורות היהודיים, אשר הקנו להם הישגים אלה. מנקודת השקפה של פיתוח ושל עיצוב   כל גורמי העמידות למתח נפשי שהזכרנו קודם- אקטיביות החיפוש, חשיבה רב צדדית, והערכה עצמית- ריחוק זה מן החינוך המסורתי לא היה בגדר בעיה אילו נמצא מקור תחליפי, המשרת מטרות אלה ומשרישן באדם מן הילדות. אך    תחליף כזה לא היה בנמצא. נהפוכהו- ילדי היהודים, כמו כל שאר הילדים,    למדו בבתי הספר הטוטאליטריים שחינכו לקיבעון מחשבתי, דיכוי החיפוש  ופיחות האישיות.                                                     

כמובן, האש הבוערת למשך אלפי שנים בלבבות עם, לא תוכל לכבות מיידית וללא הותר שריד תוך כמה עשרות שנים. אש זו המשיכה ללחוש עמוק בפנים, מחממת את לפיד המחאה. ליצור חוסר אונים נרכש  אצל היהודים, קשה יותר מאשר בקרב שאר העמים- אולי זו העובדה המסבירה את  השנאה המתמדת של המשטרים הטוטאליטריים  למיניהם כלפי היהודים.  האם אין שנאה זו נובעת ישירות מכך שהיהודים, מכוח חינוכם, עמידים ביותר בפני חוסר האונים הנרכש- שבלעדיו נדון כל משטר טוטאליטרי לכישלון? אבל הרי ללא אימון  מתמיד התנגדות זו נחלשת- האין בזאת סיבה חלקית לכך  שבגלי העליה האחרונים ישנם כל כך הרבה אנשים שאינם מסוגלים להתמודד עם חוסר האונים הנרכש?

יהודי בריה"מ ברובם הגדול הם "לא דתיים".  כאנשים שגדלו בתנאים של כפיה אידיאולוגית יומיומית וכוחנית, הם רגישים ביותר לכל ניסיון שכזה של כפיה. סממן כלשהו לתעמולה "דתית", ועוד בתנאים של מדינת ישראל בה הממסד ה"דתי" אינו נפרד  מן הממסד המדיני, מעוררת אצל רבים תחושת מחאה, שהיא  יותר מהגיונית לאור ניסיונם הפסיכולוגי. עם זאת, יהודים רבים מתעניינים בגישות יוצאות הדופן של הפסיכולוגיה היהודית, בבעיות עמידות בפני מתח נפשי, ועוד. לדעתי, מחקר מעמיק של התפקיד אותו שיחקה המסורת היהודית בפיתוח הפסיכולוגיה והחשיבה היהודיים ובהתגברות על חוסר אונים נרכש, יסייע לנו להפנות את תשומת הלב לאותם פנים של החינוך היהודי אשר יהיו מושכים ומעניינים לנציגי העליה החדשה  כבר נאמר כי העם היהודי חב את תודעתו הלאומית לספר הספרים. מבט מעמיק מגלה שאנו חבים לתורה גם את קיומנו הפיזי- מאחר ובגלל מסורתה של זו לא  נשברנו תחת מהלומות הגורל, ושמרנו על יכולת החיפוש האקטיבי, שאותה נוכל לנתב עתה ליצירת מדינה משגשגת .