היבט נוסף על חוק השבות

ודים רוטנברג

ויכוח על חוק השבות, בגרסתו הנוכחית, מתמקד בעיקר בבעיית "דילול" האופי היהודי של מדינת ישראל כתוצאה מעלייתם ארצה של עשרות (אם לא מאות) אנשים המקבלים מעמד של עולים חדשים, אך מסיבות טבעיות אינם מזדהים עם העם היהודי ומדינת ישראל^*.

חומרת הבעיה באה לידי ביטוי באנטישמיות המופגנת בגלויי על-ידי האנשים הללו כלפי היהודים ובני משפחותיהם הלא יהודים אשר מזדהים הזדהות מלאה עם העם והמדינה. העולים האלה (בניגוד לצברים) סבלו קשות מתופעות האנטישמיות בארץ מוצאם והיו בטוחים שדווקא כאן בישראל הם יהיו מוגנים מפני ההשפלות. ההגנה על האינטרסים שלהם  היא חובתה של מדינת ישראל, ואין להתעלם ממנה.

כאמור, הבעיה היא חמורה ואקטואלית, אך ברצוני לדון כאן בהיבט נוסף, לא פחות חשוב של הבעיה.

אנשים שמעולם לא חשו קשר עם העם היהודי או עם יהדות אבותיהם  נקלעים בהגעתם ארצה לסיטואציה לא פשוטה מבחינה פסיכולוגית ומוסרית. ברובם, הם משוכנעים כי הגירה לישראל לא שונה באופן מהותי מהגירה למדינה מתקדמת אחרת עם כל יתרונותיה הכלכליים והחברתיים. בהגירה לאמריקה, יוון או פורטוגל, ההזדהות לא משחקת תפקיד חשוב, בעיקר כיוון שאף מדינה אינה מעניקה למהגר אזרחות מייד עם הגעתו. לכן תחושת הניכור אצל המהגרים היא טבעית. במדינות אחרות לא נדרשת מהמהגר הזדהות עם עם חדש וארץ זרה. יתרה מכך, הגבלת זכויות האזרח בולמת את התהליך עד שתחושת ההשתייכות לחברה החדשה מתפתחת באופן טבעי. לפיכך, המהגר חש שמעמדו אינו מעניק לו זכות לבוא בטענות לגבי החוקים או סדר החיים שלא לטעמו.

המצב בישראל שונה לגמרי.  המדינה שנבנתה מחדש על-ידי יהודים למען היהודים (ולמען כל אדם בעל זיקה ליהדות) מעניקה לכל עולה חדש אזרחות ושוויון זכויות כאשר הכוונה היא שהזדהות עם היהדות היא התנאי ההכרחי לכך (שלמרבה הצער הולך ופוחת עם הזמן).

זאת הסיבה האמיתית (ולא השתלטות דתית) שלא תוענק אזרחות ישראלית ליהודי המשנה את דתו. לעומת זאת בן/בת זוג של יהודי יקבל את האזרחות על אף שהוא/היא נוצרי/ה. שימו לב שהמצב אינו אופייני ללאומיות פרימיטיבית ודיקטטורה דתית.

בני זוגם הנוצריים של היהודים קשורים ליהדות ויהודים כתוצאה מבחירתם האישית, ובישראל שבה יהדות היא דת ממשלתית, בחירה כזאת מהווה סיבה מספקת להענקת האזרחות ללא התנתקות מדת אחרת.

לעומת זאת, יהודי (ממשפחה יהודית לדורותיה) הממיר את דתו מתוך בחירה אישית,  נשללת זכותו לקבלת האזרחות הישראלית. וכמובן, עובד זר, אם הוא לא התגייר, גם כן אינו זכאי לאזרחות משום שאין לו שום קשר ליהדות. לפיכך, ההכרעה בסוגייה זאת מושגת על-ידי מעשה אישי ובחירה רוחנית מודעת.

בתנאים כאלה אנשים הזכאים למעמד של עולים חדשים, אך אינם מזדהים עם היהדות נתקלים בקונפליקט אתי לא קל שלא היו מוכנים לו מראש.

עובדי הסוכנות היהודית המעודדים את העלייה, לא טורחים להסביר לעולים הפוטנציאליים את מהות העלייה וייחודיותה בהשוואה לכל הגירה אחרת, שבאה לידי ביטוי באווירה הפסיכולוגית השוררת בישראל ומחייבת הזדהות מלאה עם היהדות, וקרבה משפחתית פורמלית עם יהודים אינה מהווה לה תחליף.

וכאשר הזדהות אינה קיימת (ואין סיבות לקיומה), בקרב האזרחים האלה נוצרת תחושה של אזרחות "בכוח" (בדומה לתחושות של ערבים ישראלים רבים השואפים לחיסולו של האופי היהודי של המדינה והפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה"). גם חלק מישראלים השייכים למחנה השמאל אינם שלמים עם יהדותם ונוטים לפתרון כזה, אך בינתיים הם במיעוט.

רוב היהודים רוצים לחיות במדינה יהודית לא פחות מהצרפתים הרוצים לחויות בצרפת או האנגלים – באנגליה. עקב כך, אנו טועים טעות משולשת בכך שמעודדים לעלות ארצה ומעניקים אזרחות לאנשים המסרבים להזדהות עם היהדות:
אנו טועים ביחס לאנשים המובאים הנה כאשר מעמידים אותם במצב לא נוח  על-ידי הצבת דרישתנו להזדהות עם הערכים שלא לטעמם.

אנו טועים ביחס לאזרחים – קרובי משפחות של יהודים המזדהים עם המדינה   והיהדות,  שבטעות עלולים לסבול מאי-שביעות רצונו של הרוב היהודי מהקבוצה הלא מזדהה עם היהדות.

אנו טועים ביחס לעצמנו ולמדינה שעל חשבונה מגדילה את כמות האנשים השואפים לחיסול האופי היהודי של המדינה ובכך מהווים תמיכה פוטנציאלית לאויבינו.

*מדובר כאן בעיקר בגויים – בני משפחות של יהודים העולים ארצה מחבר העמים. (הערת המתרגמת).

22.07.2002