פסיכופיזיולוגיה של השמאלנות הפוליטית

ודים רוטנברג

חוסר הפוריות וחוסר העתיד של הפולמוס שבין הימין לשמאל בישראל, היכולת של משתתפי הפולמוס להבין ולקבל את נימוקי היריב גרמו לי, כפסיכיאטר וכפסיכופיזיולוג החוקר את מנגנוני החשיבה, חשד שמאחורי האטימות הזאת עומדים חוקי יסוד פסיכולוגיים כלשהם.

כמובן, אינני מתכוון למצב שבו השייכות למחנה זה או אחר מזכה את האדם ברווחים ריאליים, משום שבמקרים כאלה אין לדבר על כנות העמדה. כוונתי להשתכנעות אמיתית, לאטימות תמימה, שלא מרצון, לנימוקי היריב. לשם הבנת טבעה התחלתי להקשיב ברוב קשב למבנה הדו-שיח.

- אנו מוכחים להחזיר לסוריה את רמת הגולן למען הסכם שלום יציב.

- מה, אם נמסור את הגולן לסוריה, ישנו הסורים את יחסם אלינו ויחדלו מלרצות בהשמדתנו?

- ייתכן שלא, אך הממסד הבן-לאומי יהיה בצדנו.

- והממסד הזה ישלח צבא להגנתנו, כמו שקרה לפני כיבוש הגולן?

- כמובן לא, אך אנו הרי איננו זקוקים להגנה מבחוץ, צבאנו חזק דיו.

- ולאתר הנסיגה מן הגולן הוא יתחזק עוד יותר?

- לא, אבל נהיה נקיים בפני הממסד הבין-לאומי…

המעגל נסגר.

הדו-שיח הזה הוא ריאלי, כמעט רשום מילה במילה. דו-שיח בין אנשים נחמדים, נעימי הליכות ואינטליגנטיים. נוצרת כאן תחושה שבכל רגע נתון תומכי הנסיגה רואים רק חלק מן התמונה השלמה ולכן אינם נותנים את הדעת לסתירות, הם ואים רק סגמנטים של העיגול ואינם יכולים להבין כי סופו של סגמנט אחד הוא גם תחילת הסגמנט האחר וכי כל העיגול שלם וסגור. בכל פעם נדמה להם שהם נעים קדימה וכל המפקפק בהתקדמות זו מרגיז אותם עד מאוד.

כיצד אפשר להסביר סוג כזה של ראייה? ההסבר הפשוט ביותר הוא מתח רגשי. ההכרה בבעיה חיונית שאין לה פתרון קל גורמת לפחד ואבדן עשתונות, ואז מנגנוני ההגנה עוזרים לאדם לראות את הבעיה בצורה מעוותת ופוגעת פחות. מלבד זאת, בדרך זו של הגנה נשמר כבוד העצמי: הרי האדם מצדד בנסיגה לא בגלל פחד וחוסר בררה, אלא להפך משיקולי ההומניזם ונדיבות הלב. הגנה הזו מתבססת על תכונה מיוחדת אחת של החשיבה , וכדי להסבירה נזדקק לתיאור קצר של תפקוד המוח.

חקר האי-סימטרייה התפקודית של המוח הראה כי המי-ספירות (hemispheres) המוח שלנו פועלות בשיתות שונות בעיקרון. ההמי-ספירה השמאלית, מכל השפע האין-סופי של קשרים שבכוח וקשרים שבפועל בין עצמים ותופעות, בוחרת קשרים מעטים, המאפשרים לקבוע תלות חד-משמעית, שרשרות לוגיות פורמליות העומדות ביסוד יחסי עילה ועלול פשוטים. מכל יתר הקשרים, המשכללים את התמונה הריאלית, ההמי-ספירה השמאלית פשוט מתעלמת. למרבית המילים במילון יש שפע של הוראות, מכיוון שהן יכולות להופיע בהקשרים שונים ולהיות בקשר שונה למילים האחרות. אבל בתוך משפט, אם אין זו שורה בשיר עם כל המטפורות האופייניות לשירה, מקבלת המילה משמעות יחידה, מפני שכל שפע הקשרים שבכוח נסוגים לטובת הקשר האחד הנבחר. לדוגמא, למילה "הפרשה" משמעויות רבות, אך בתוך משפט: " החודש לא נלקחו מן המשכורת ההפרשות לקרן הגמלאות" - יש לה רק משמעות אחת. כך פועלת החשיבה בהמי-ספירה השמאלית.

בלי יצירת הקשר המובן באופן חד-משמעי שכזה לא הייתה אפשרית הבעת מחשבות ברורה, הבנה בין אדם לאדם וכן ניתוח "מדעי" מדויק. אני כותב "מדעי" במרחאות משום שהדיוק, הפשטות והחד-משמעיות מושגים באופן מלאכותי, על חשבון שלמות כל התמונה הריאלית. אולם קשה לנתח תמונה זו בלי לפשט אותה ובלי לפרקה לסגמנטים. מדע "רגיל", בניגוד לאמנות ולתגליות גלובליות נדירות, המשנות את הגישות הבסיסיות, עוסק דווקא בזאת. ההמי-ספירה השמאלית מתפקדת על פי חוקי לוגיקה פורמלית ויוצרת דגם מפושט במידת מה של המציאות.

ואולם הדגם הנוח לניתוח פורמלי, תוצר ההמי-ספירה השמאלית הוא לא שלם בעיקרון. צריך שהוא יושלם בצלם המציאות הנברא על ידי ההמי-ספירה הימנית אשר תופסת בבת אחת את כל הקשרים בין הדברים והתופעות ויוצרת הקשר רב-משמעי שאינו ניתן לניתוח פשוט אך הולם יותר את המציאות. בהקשר זה תמיד רואים את השפעת התופעות זו על זו. אנו מכירים את ההקשר הזה מיצירות האמנות ומן החלומות שלנו מרובי התסביכים. אך בעצם בכל תהליך יצירתי, כולל המדע, לאופן זה של חשיבה יש תפקיד מרכזי. היצירה בכל תחום מושתתת על בריאת הקשר רב-משעי.

במקרים הנוחים ביותר, שני סוגי החשיבה מפותחים היטב במידה שווה, משלימים ומאזנים זה את זה. אך לעתים קרובות יותר סוג אחד של חשיבה הוא דומיננטי, ומידת הדומיננטיות יכולה להיות שונה. עם זאת , הוכח שאם מחלישים לזמן מה את פעילות ההמי-ספירה השמאלית של אדם (על ידי תרופות או הלם חשמלי תוך טיפול במחלות מסויימות) כך שההמי-ספירה הימנית תשלוט בהחלט, ולהציע לו את הסילוגיזם הבא: "כל הקופים מטפסים על עצים. החפרפרת היא קוף . האם החפרפרת מטפסת של עצים?" התשובה תהיה שלילית, מכיוון שההמי-ספירה הימנית יודעת בוודאות שהחפרפרת איננה קוף ואינה מטפסת על עצים, מה שלא תאמרו.

אך אם נשבית את ההמי-ספירה הימנית, התשובה תהיה חיובית, כי היא מתאימה לנתוני הבעיה, ואילו ההתאמה למציאות אינה מתפקידי המי-ספירה השמאלית. ההמי-ספירה הזאת דואגת רק להיעדר סתירות פנימיות פורמליות, והיא מסוגלת ליצור סכמות שלא ניכרות בהן סתירות רק במסגרת הכללים המוצבים בסכמות אלו עצמן , ולא כשהן מועמדות מול המציאות. הסכמות הללו יכולות שלא לתאום את המציאות כלל.

רק ראיית התמונה בשלמותה המסופקת על ידי ההמי-ספירה הימנית מאפשרת להפריד, לשקול ולהעריך את קטעיה הבודדים. אם אין ראייה כזאת, נוצרים קשרים פורמליים בין תופעות שאינן קשורות במציאות.

במצבים פתולוגיים סכמות (schemes) כאלה נוצרות אצל חולי הסכיזופרניה והן קרויות ברפואה "דיבורי הזיה מסודרים בשיתה". במסגרת סכמה כזאת, כל המתרחש במציאות מוצא לו הסבר הגיוני כביכול, הסכמה כשלעצמה נראית משכנעת, ומגרעתה היחידה בכך שאינה תואמת את המציאות ואינה מתחשבת במורכבותה ובשלמותה. דוגמא לסכמה כזאת בפוליטיקה יכולה לשמש תפיסת "המזרח התיכון החדש". אכן, המזרח התיכון החדש היה כדאי לכול, אילו היו תנאים ריאליים לידידות ולמסחר המביא רווח לכל הצדדים. הצרה היא רק שהערבים מוכנים לוותר על הרווחים הריאליים שלהם, ובלבד שיישללו רווחים אלו מן היהודים. הגורם הזה הוא פסיכולוגי ואינו בא בחשבון בתפיסה הזאת.

נחזור עתה אל הדו-שיח אשר הבאנו בתחילת המאמר. המצדד בנסיגה מן הגולן אינו נותן את הדעת לכך שתקוותנו האחרונה והמוצדקת ביותר לשלום לאחר הנסיגה היא כוח הצבא שלנו אשר יפחת במקרה של נסיגה. תחילה יפחת כוח זה מבחינה אסטרטגית, ולאחר מכן, כתוצאה של עובדת הנסיגה כשלעצמה ושל הרפיה אסטרטגית, תיחלש גם רוח הצבא. קשרים מעגליים אלו אינם מובאים בחשבון כלל בשיקוים הנ"ל .יתרה מזאת, מתרחשת כל הזמן מעין גלישה ממישור אחד של ראיית הבעיה למישור אחר לגמרי. יש כאן ניסיון מתמיד להחליף את הקשרים הטבעיים בקשרים הבנויים באופן מלאכותי ולקשור בין דברים שאינם קשורים: שביעות רצונו של הממסד הבין-לאומי וכושר ההגנה הריאלי של הצבא. ואילו שביעות רצונו של הממסד הבין-לאומי קשור אך בשביעות רצונו מעצמו, בכבוד עצמי גובר ובהכרה עולמית.

בדו-שיחים הנוגעים לבעיה הפלסטינית, לפי התרשמותי, אין מצליחים אף פעם להגיע למצב שבו שתי השאלות שאלת הזכות של הפלסטינים להגדרה עצמית ושאלת זכות הקיום שלנו יישקלו ביחסי גומלין ריאליים ובהקשר הריאלי ובהתחשב בניסיון ההיסטורי הקודם ולא כעין שני דברים לחוד.

כמובן, לפלסטיניים כלכל עם, יש זכות הגדרה עצמית. אין זה מוסרי להגביל זכויות של עם אחר ולשלוט בו. טענות אלו כשלעצמן אינן מעוררת התנגדות. אך אם הזכות להגדרה עצמית, אפילו אם לא בעיני כל העם אלא לפחות בעיני חלקו הפעיל ביותר, קשורה בקשר הדוק בהדחקה או אף השמדה של עם אחד ובחרבן מדינתו, מוסרי דווקא שלא להניח לתכנית זו להתבצע, גם אם זה כרוך בהגבלה מסוימת של זכויות העם הקיצוני יותר. הגבלת זכויות של אנשים אינה יכולה בשום אופן להיות שקולה כנגד סיכון להשמדת אנשים אחרים. אך כדי להכיר בכך יש קודם כול לראות את הקשר בין זכיות של אלה לזכויות של אלה.

כוח הצבא הישראלי, שהוא הנימוק האחרון של השמאלנים בדיון בסיכוני הוויתורים בלא הסתייגות, אינו ערך קבוע ואינו נמדד רק באיכות האימונים ובתחמושת. תפקיד חשוב לא פחות, ואולי אף חשוב יותר, יש לרוח הצבא ותחושת הזכות להגנה העצמית. וכאשר "תהליך השלום" מלווה בתחושת השפלה וכניעה של צד אחד, אי-אפשר כבר לבטוח בכוח הצבא כהבטחה נגד התקפה פלסטינית. אם נסיגת הצבא מתרחשת באווירה של קריאות לעג ושרפת דגלי ישראל הדבר מביא מרץ מדרבן עצום לקיצונים הערביים ודה-מורליזציה לצבא שלנו. רק בשל סיבה הזאת כדאי היה לעצור מיד נסיגה כזאת. שלא לדבר על ההגבלות להגנה העצמית של חיילנו אשר שם להם תהליך השלום. בהקשר זה ההסתמכות על כוח הצבא כגורם מרסן מאבדת כל משמעות הגורם הזה אינו קיים בפני עצמו אלא משתנה לפי מדיניותנו וככל שאנו מוותרים יותר בלי שינוי יעיל וברור בעמדת "שותפינו" לבעיה, כך יותר אנו תלויים בכוח צבאנו וכך פחות סיבות לנו לבטוח בכוח זה. אך את המערכת הזאת, עם קשרי המשוב שבה, צריך לראות.

מקורן של כל הדוגמות (dogmats) תמיד בהמי-ספירה השמאלית. וכל הנימוקים של נציגי מחנה השמאל המובאים לעיל עם המחזוריות שלהם והתעלמותם מן התמונה השלמה של מציאות שאיננה נכנסת לסכמה הרצויה, משקפים אף הם את סגנון החשיבה של ההמי-ספירה השמאלית. "השמאליות" של השמאלנים היא יותר מאשר משחק מילים. זוהי בעיה פסיכופיזיולוגית המסבירה את חוסר האפשרות לדו-שיח בין הימין ובין השמאל.

1998